איך החלטתי להפסיק לפחד ולהתחיל לעשות

פוסט אישי במיוחד.
יש לי זכרון סלקטיבי. קודם כל- אין לו כמעט טווח ארוך. בכל פעם שחבר ילדות שואל אותי אם אני זוכרת את הרגע ההוא מבית הספר, כמעט בטוח שאגיד-  לא. כנראה ככה זה אצל שחקנים- מרוב שאנחנו מאומנים בללמוד טקסטים ואז לשכוח אותם (כדי לפנות מקום לטקסט הבא כמובן), אנחנו פשוט לא זוכרים. 
אבל יש דברים שאני כן זוכרת. את הכשלונות. כן, אלו נצרבים לי יפה במוח ולא מסכימים לפנות מקום לשום דבר אחר. 
וככה פתאום חשבתי על זה- למה אני טורחת לשנן לעצמי כל כך הרבה את הכשלונות, אבל את ההצלחות, הניצחונות, העמידה באתגרים האישיים והמקצועיים של החיים שלי אני לא מסמנת במרקר צהוב ותולה יום יום על המצח? משהו פה צריך להשתנות.
ואז חשבתי, אולי אני מתביישת. כן, יש זן כזה, שחקנים ביישנים. אולי מרוב שחינכו אותי להיות צנועה, לא להתגאות יותר מדי, פשוט שכחתי שאם אני עושה משהו טוב אז מותר לי גם להתגאות, גם בפני עצמי. בלי להתנצל. בלי להגיד שזה במקרה יצא לי. כן, מותר לי. אפילו שאני אישה. 
ואז ילדתי את הבן השני שלי. לידה טבעית בלי אפידורל. בכריעה. עם אדל וג'סי ג'יי וניקי מינאז' שרות באנג-באנג ברקע. בום.
בלידה את יולדת ילד אבל באותה לחיצה ממש נולדת גם את חדשה. משהו משנה כיוון, מתארגן מחדש, יוצר מארג אחר של האישיות שלך.
אם הלידה הקודמת הכניסה אותי עמוק פנימה, משהו בלידה הזאת דחף אותי החוצה. החלטתי שגם אני יוצאת מחדש אל העולם.
החלטתי שאני מפסיקה לפחד ופשוט מתחילה לעשות.
את הקליפ לתחרות יוצרים ברשת, כתבתי קצת אחרי שהייתי בכנס שלהם. חיפשתי את השותפים המתאימים. אמנם למדתי קורס של בימוי קולנוע, וגם בנעוריי שיחקתי קצת עם המצלמה, אבל רציתי שזה יהיה הכי מקצועי, הכי מושלם, נראה ועשוי ברמה הכי גבוהה שיש. לא סמכתי על מה שכבר יש בי. כמו תמיד, נסיון העבר שלי נשכח ממני לגמרי. ותראו מה זה- לא הצלחתי. לא מצאתי את אנשי המקצוע הנכונים, הדד-ליין נשף בעורפי, ועד שכבר חברתי למועמד מתאים ברגע הלפני אחרון הוא עזב. הכל כאילו אמר- תפסיקי לפחד. יש לך את הכלים. פשוט תעשי את זה לבד. 
אז החלטתי שאני מעיזה. אולי מבחוץ לא רואים את זה, אבל עבורי זו היתה החלטה אמיצה ביותר. אחותי רבת הכשרונות שיודעת להתעסק קצת עם תוכנות עריכה באה לעזרתי, צילמה וערכה איתי. יחד היינו סיסטרז הפקות בע"מ. בת הדודה שלי באה וזרקה עלי קוטג'. הייתי צריכה קצת עזרה גם בזה.
וזה מה שיצא. אולי לא הכי מושלם, אולי לא יזכה בתחרות, אבל עשיתי את זה ואני גאה בזה. 
ואתם יודעים מה? המשך יבוא.