יום חמישי, 31 באוגוסט 2017

בתים של אחרים- הבית של דגנית

 את הטירוף של סוף אוגוסט ביליתי במרתון של הצגות ברחבי הארץ. אני מופיעה בהצגה קטנה שנוגעת בנפשם של אנשי חינוך, ומוזמנת להופיע מולם בעיקר בימי ההיערכות שלפני תחילת הלימודים, לתת להם קצת משמעות וכח לשנה החדשה. 
וכך יצא שבאחד מהימים בהם יצאנו להופיע בצפון הארץ, זכינו לנוח בין ההצגות בבית של דגנית בעין איילה.
דגנית היא אדריכלית נוף, מעצבת פנים ואמנית פסיפס, והבית שלה משלב את כל הכותרות האלה באופן מושלם.
המבנה הפנימי הייחודי שלו נבנה ע"פ מתווה של הרפת הישנה שבעלה התקשה להיפרד ממנה, הפנים והחוץ שלו נתפסים למי שמבקר בבית כיחידה אחד זורמת שקשה לנתק אותה אחת מהשניה, והתחושה היא שזה בית שחיים בו, והנגיעה האישית, הפרטים שנאספו עם השנים, אפילו האופי של בעליו, מורגשים בו בכל פרט.
אז ככה לכבוד היום הראשון ללימודים החלטתי לתת לכם סוף של קיץ בביקור בבית של דגנית.
 

   
  














שאלון אבן הפינה:
  • כמה זמן אתם גרים בבית?  

      אנחנו גרים בבית כ-15 שנים.

  • מהי הפינה האהובה עלייך בבית?

      כמובן הנדנדה בחצר מתחת לסוכת הגפנים.

  • מהו הפריט האהוב עלייך בבית?

      הפריט האהוב עלי היא שמיכת הפוך שלי שמלווה אותי מאז שאני           זוכרת את עצמי. בעלי נאלץ לקבל את שתינו ביחד אצלו במיטה.

  • מהו בית החלומות שלך?

      נראה לי שבית החלומות שלי הוא הבית שלנו כי נאספו בו והתגשמו       בו כל החלומות שלנו לאורך השנים.

  • ספרי סיפור מעניין על הבית...

      מכיוון שבעלי ואני שנינו במקצועות התכנון, היה קשה מאוד להחליט       על תכנית לבית. במשך שנה שרטטתי סקיצות ובעלי לא אהב...ואז,       בתסכולי כי רב עלתה בי הברקה. נתכנן את הבית בצורה של הרפת       שקיימת כאן ושסביבה התנהלו כל החיים של המשפחה בדור                 הקודם. ואכן ע"פ מתווה זה התגבשה התכנית של הבית- ציר מרכזי       שבו נסע הטרקטור ותאים של פרות משני הצדדים!

תודה דגנית על האירוח הנדיב והחם ועל כך שנתת לי להציץ (יחד עם כולם) לבית שלך!











יום שבת, 26 באוגוסט 2017

חיים זה הארבעים החדש

כן, זה נכון, מחר זה המומולדת והאתגר היה אמור להסתיים.
וכן, זה נכון, הפסקתי אותו כבר באמצע. לא כתבתי פוסט כל יום במשך 30 ימים רצופים.
אבל למרות ועל אף ובכל זאת. עדיין יש לי מסקנות, והרי הן לפניכם:
                               
1. לא היה פשוט לכתוב פוסט כל יום. גם כשעשיתי את זה במשך שבועיים, היתה לזה השפעה אמיתית על מהלך החיים שלי. פעמים רבות היא היתה לטובה- בעיקר בתחילת האתגר, גיליתי את קסם הפרספקטיבה החיצונית, מה קורה כשאת לא נשאבת כל הזמן פנימה אלא מצליחה לראות את הדברים מנקודת על כוללת, קצת בריחוק מעצמך, כמו שבעצם אני עושה כשאני כותבת תסריט או סיפור. 
אבל ההתחייבות להעלות משהו כל יום באיזשהו שלב גם העיקה, התחלתי לחשוב מהם המינונים שבאמת מתאימים לי. כמו בכל דבר בחיים, מינון נכון הוא סוד ההצלחה.
2. לא חשבתי הרבה לפני שהצבתי לעצמי את האתגר הזה. פשוט עשיתי החלטה וזרקתי את עצמי אחריה למים. אני נוטה לעשות את זה לא מעט בחיים הפרטיים שלי. משהו מרגיש לי נכון בבטן, אני כן חושבת עליו כמה ימים אבל לא יותר מדי ואז פשוט עושה אותו. 
הדבר שהיה יותר אמיץ ומאתגר מבחינתי היא דווקא ההחלטה להפסיק באמצע. רוב, אם לא כל הזמן, כשאני מתחילה משהו אני עושה אותו עד הסוף. התחלתי ולכן אסיים ואני נשארת נאמנה לאורך כל הדרך. 
להפסיק באמצע מבחינתי הוא מקום של חולשה, של הפסד. אמנם היה לחץ חיצוני אבל לאפשר לעצמי לא ללכת עם האתגר עד הסוף האמיתי שלו היה לי קשה. רוצה לכתוב משחרר, אבל אני לא בטוחה שזו המילה הנכונה. זה היה מקום של למידה. למידה חשובה לי. 
3. ועכשיו, הגיל שלשמו התכנסנו.
הייתי אמורה עכשיו להסתכל אחורה על הפוסטים שכתבתי ולהגיד משהו חכם על מה זה להיות אישה בת 40. 
מצטערת. אני עדיין לא חושבת שהבנתי את זה.
בסך הכל אלה החיים שלי. אוסף של רגעים. עם תיעוד עצמי, עם רגעים של מבחוץ ומבפנים. עם תקווה, התרגשות, חלומות, חשש, משברים, התגברות.
אז אני בת 40 מחר. ועוד שניה וחצי מתחילות קצת חגיגות. 
כי החיים קצרים ומהירים מדי ושווה לנו לחגוג כל זמן שאנחנו יכולים איתם. 
ולעטוף את עצמינו חזק באהובים שלנו. הם ירככו את הקצוות של הסלעים. הסלעים האלה שאנחנו לא מסכימות להפסיק לטפס עליהם, ולפעמים סוחבות חלקים מהם איתנו בכיסים.












יום שבת, 19 באוגוסט 2017

Life Takes Care Of Itself



בעצם, כל מה שאת צריכה בחופשה שלך, זה שמיים ורודים.
***
לא הייתי פה. 
הקב"ט הראשי של המשפחה אסר עלי לכתוב בזמן החופשה המשפחתית שלנו בפייסבוק אז אתגר 30 הימים פסק ויצאתי לחופשה (כמעט) נטולת דיווחים (נו טוב, מי שממש רצה היה יכול לפגוש אותי באינסטגרם).
האמת היא שהצלחתי להתנתק. והצלחתי לקבל את כל מה שחופשה נכונה יכולה לתת לך: שמש-ים-בריכה, אוכל משובח, קצת פינוק, שיזוף קל (וכמה כתמי שמש חדשים, אנחנו בכל זאת בנות 40 עוד דקה וחצי), עיסוק בכאן ובעכשיו ומרווח מספיק להרהורי נפש.


לא אכחיש שבלוז סופו של החופש הגדול הגיע. לא אכחיש גם שהרהורי הנפש ממשיכים ומנסים להשתלב במציאות ובשגרה. אולי הם גם יצליחו לשנות אותה. אולי הם יקבלו התגלמות ממשית.
אולי אנחנו חייבים חופשה כדי לשזור את החוטים הקטנים של השינוי בחיים שלנו, אפילו אם אנחנו עדיין לא יודעים כרגע בדיוק מה הוא.
אולי אנחנו צריכים אותה כדי לחבר את החוטים האלו יחד.


כמה מילים על מורים שאנחנו פוגשים בדרך.
את לא תמיד יודעת מי עומד מולך, יכול להיות שהאדם הזה יהיה בעצם מורה שלך לרגע. גם כשאת נוסעת לחופש.
פגשתי בחופשה הזו שני מורים. האחד היה מורה ליוגה שהעביר שיעורים במלון בו התאכסנתי. מזמן לא עשיתי יוגה. השיעור היה נהדר, אין כמו להפעיל את הגוף והנשימה בזרימה מסונכרנת תחת שמיים כחולים באוויר הפתוח. המורה ביקש שנפסיק את המחשבות, שנפסיק לדאוג. אין סיבה באמת, הוא אמר, כי החיים, החיים דואגים לעצמם.
***
תזכרי את זה.
***
המורה השניה היתה ישראלית חמודה שעמדה לפני בתור לצ'ק אין בשדה בחזרה לארץ. אתם יודעים איך זה חברת תעופה ישראלית, תור מטורף, כולם נדחפים ומנסים לעקוף ואז משפחה של שבע נפשות עוקפת את כולם ומצטרפת לשני אנשים שחיכו מקדימה. הדם עולה לי מיד לראש. איפה אני ואיפה החופשה. איפה אני ואיפה היוגה.
החמודה שהיתה עם המשפחה שלה ראתה איך אני מתעצבנת ואמרה לי: עזבי, זה אצלם. זה שלהם. 
***
תזכרי גם את זה.
***

יום שלישי, 8 באוגוסט 2017

לק ג'ל

היום שברתי שיא במולטי-טאסקינג.
כן, כן, אנחנו כבר רגילות לעשות כמה דברים בבת אחת, באמת שזה לא חדש לנו, אבל חברות, בואו, תגידו את האמת- ללכת לעשות לק ג'ל עם שני ילדים- אחד נושק לגיל שנה וחצי- יצא לכן?
תודו שיש לי אומץ.


בואו נגיד שזו לא היתה החוויה הכי מרגיעה בעולם אבל זה לא היה יוצא לפועל בלי העזרה והשלווה (היא נשארה רגועה פשוט) של מעיין המהממת, שפתחה בפנינו את ביתה, משפחתה וכל המסכים שהיו בסביבה והמשיכה לחייך לכל אורך הדרך. מולטי-טאסקינג איז אה פיס אוף קייק.
איך יצא?

יום שני, 7 באוגוסט 2017

אם קראתם את הפוסט השל אתמול אז בטח הבנתם שהיום הייתי קייטנה של אמא לשני ילדים, לא אחד.
זה היה יום של התאוששות מההלם, חיבוקים חזקים לילדים שלי, ותקווה לשנה הבאה מוצלחת יותר.


יום ראשון, 6 באוגוסט 2017

לצאת מהכלים

היום קרה לי מקרה שלא חושבת שקרה לי אי פעם.
צרחו עלי בטירוף. ואז אני צרחתי בחזרה. אחר כך הפסקתי. אבל המשיכו לצרוח. ואז פשוט הלכתי משם.
יותר מהעובדה שבכלל דיברו אלי בצורה כזאת או שמצאתי את עצמי בריב שכזה עם מישהו, הפתיעה אותי העובדה שיצאתי ככה מהכלים. צרחתי ממש. אני יכולה לתלות את זה במחשבה שכנראה שזה מה שקורה כשמדובר בטובת הילד שלך.
***
אנחנו נושאות אותם בתוכינו תשעה חודשים. אנחנו יולדות אותם - עם אפידורל או אפילו בכריעה, אנחנו מפרקות ומרכיבות את עצמינו מחדש כדי להכיל אותם. הם חלק מאיתנו, הנשמה הטהורה שעברה דרך פעימות הלב שלנו.


אנחנו מגדלות אותם צמוד צמוד אלינו כמה שאנחנו יכולות, כמה שהמצב התעסוקתי או הנפשי שלנו מאפשר לנו.
ואז מגיע יום שבו אנחנו שמות אותם בגן. ואם אנחנו לא מהנשים שיכולות / רוצות / מסוגלות לגדל ילד בבית עד גיל שלוש, זה בדרך כלל יהיה גן פרטי.
אין שום פיקוח על גן פרטי. כל אחת יכולה לפתוח עסק ולקרוא לעצמה גננת. כל אישה עם עיניים טובות יכולה להפוך לסייעת, גם אם מעולם לא היה לה נסיון בטיפול בילדים. 
גננת זה מקצוע. זה לא מטפלת, זה לא בייביסיטר, גם אם אלו מרעיפות אהבה. זה אולי המקצוע הכי חשוב בעולם. לומדים אותו שלוש שנים, עושים בו סטאז' וצוברים בו נסיון. יש בלימודים וגם בנסיון האלו ערך. יש בהם כלים משמעותיים. יש בהם ערך אמיתי לטובתו והתפתחותו של הילד. זהו מקצוע. אמיתי. אין לזלזל בו. גננת היא לא רק כותרת למי שהחליט שהעסק הכי טוב בשבילו יהיה לפתוח גן.
בגיל שנה הגוזלים שלנו יוצאים אל העולם ואנחנו נותרות ללא פיקוח, ומקוות לטוב. מתי יגיע הרגע שמישהו ירים את הכפפה ויבין שככה אי אפשר להמשיך.
***
ובאמצע היום הקשה הזה, אני מקבלת הודעה קולית מהבן הגדול שלי שהלך היום עם אבא לעבודה. 
גרנו בלונדון כשהוא היה תינוק. חוויתי איתו דכאון אחרי לידה. הייתי איתו בבית כמעט באופן מלא עד גיל שלוש. 
"אמא, אני אוהב אותך".
וזהו.



יום שבת, 5 באוגוסט 2017

שבת





"אבל למה את לא מחייכת?" עכשיו תשאלו.
אחר הצהריים בשבת בחוף תל אביב. המוני אדם מסתירים קו של מים או בריזה, מרדף אחרי תינוק זוחל שבמקום לאסוף צדפים אוסף את בדלי הסגריות שפזורים על החוף, גלים מזוהמים שנשברים על כפות הרגליים ואוהל לצל שמתפקד כחממה. כן, הייתי ממורמרת.
ואז קיבלתי קצת על הראש ושיניתי כיוון. נכון, היין עזר, אז מה?
בסופה של שבת הצלחתי להינות קצת ואפילו לצלם מספר תמונות פוטוגניות. לפחות הילדים היו בשמיים.
***
תודה על כל התגובות שלכם, ההארות החכמות והתמיכה. אתם עוזרים לי בדרך ובנתיים החלטתי שאני ממשיכה באתגר כרגיל. עד נקודת השבירה הבאה...אבל התודה אליכם, שקוראים ומגיבים היא אמיתית ומהלב. זה ממש לא מובן מאליו.
שבוע טוב ומבורך.

יום שישי, 4 באוגוסט 2017

מסיבת בריכה

מזל שיום שישי ושרוני הזמינה אותנו למסיבת בריכה בגינה.


זה הרבה יותר צבעוני ופוטוגני מרגעי שבירה למיניהם


בטח כשמיקי הכלב נמצא בתמונה


אהבה בין ילדים וכלבים היא האהבה הכי טהורה שיש.
גור- כשמו כן הוא- חילק למיקי נשיקות וכאפות באיזון עדין ללא הפסקה. בן בנה איתו מערכת יחסים של ליטופי בטן בלתי פוסקים.
יש פה רמז שצריך לקחת כלב??? אפילו מנקה עוד אין לי!
***
עדיין לא הגעתי למסקנות לגבי המשך האתגר. קשה לי מאוד לוותר על אתגרים ומשימות שהצבתי לעצמי. להפסיק דברים באמצע. קשה לי מאוד לוותר לעצמי. מה זהו? קצת קשה אז נשברים?
מצד שני, אולי זה השיעור שאני צריכה ללמד את עצמי פה? להעלות פוסט כל יום במשך 30 (!) ימים...יש מצב שלא חשבתי על זה עד הסוף ומרב התלהבות פשוט זרקתי את עצמי למים? אני לא רוצה להמאיס את זה, לא עליכם ובטח שלא על עצמי. בסוף אני אגמור את 30 הימים האלה ולא ארצה עוד לגעת בבלוג לעולם והוא ישאר בודד ויתום בגיל 40.
אולי הלמידה היא שאני לא צריכה להיות יותר מדי קשה עם עצמי, שמותר לפעמים לעגל את הפינות וזה עדיין יהיה טוב, יהיה בסדר? 
ואם אני אלך על שביל האמצע, שניים-שלושה פוסטים בשבוע. האם זה עדיין יעמוד באתגר? יריית הפתיחה כבר נעשתה, את ההצהרות כבר הצהרתי, אפילו המטרה להתחיל לכתוב מחדש מתקיימת.
מה אתם חושבים? אשמח לעצתכם. באמת, כל תובנה תתקבל בברכה.
***
בכל זאת, יום שישי, אז חייבים קצת אופטימיות להתחיל איתה את סוף השבוע. בתמונה למטה: רגע של תעופה עצמית על הלוק שהנדסתי לעצמי הבוקר בתוך כל הבלאגן של הילדים. למה לא.
יאללה תרגיעי.




יום חמישי, 3 באוגוסט 2017

נקודת שבירה #8

ואם אני לא אכתוב היום פוסט?
הרי אף אחד לא ישים לב. גם ככה כבר הצפתי. גם ככה אין לי כח. 
אני עייפה. אני בעומס. ולא בא לי לכתוב. לא בא לי לחשוף יותר. לא בא לי כלום. שום דבר.
ואם לא?
זה אומר שנכשלתי?
זה אומר שהצבתי לעצמי סתם משימה מטומטמת?
למה אני עושה את זה בכלל?
נו, אז גיל ארבעים. אפשר לחשוב באמת. 
מחפשת ריגוש. מעמידה לעצמי אתגרים.
למי זה משנה בכלל? לי זה בסוף ישנה?
חיוביות. ולחיות את הרגע. ולהיות. פשוט. להיות.
איך אפשר לעשות את זה כשכל מה שאת רוצה זה לישון עד ליקיצה הכי טבעית שאפשר.
פוסט מספר שמונה. אחרי שבעה ימי כתיבה ופרסום ברצף. חשה את נקודת השבירה.
נותרו עוד כל כך הרבה ימים עד גיל ארבעים. בסוף אני אגלה שהמטרה של כל האתגר הזה היתה להצליח להאט את הזמן.
***
בתמונה: חוזרת עייפה בלילה ובכל זאת מצלמת את עצמי בחדר המדרגות.

יום רביעי, 2 באוגוסט 2017

חיי בחופש הגדול

לא באתי להתלונן. 
אני אוהבת חופשים. כן, גם את החופשים של הילדים. לא צריך להיות בלחץ להספיק בבוקר, אפשר לקחת את הכל יותר באיזי, להרשות קצת יותר מסכים וממתקים כי עכשיו זה מותר, זה חופש, ולטאטא את רגשות האשמה מתחת למזגן.
אבל...(ידעתם שיבוא פה אבל), איך זה עובד כל האיזי הזה כשהילדים בחופש ואני, אהמ... לא בדיוק...? 
נכון, בתקופה הזאת אני עובדת פחות ולכן באמת לקחתי על עצמי להיות עם הילדים יותר. אבל פחות זה לא כלום ואז את מוצאת את עצמך מסדרת קוביות של זמן, ומנסה, שוב, לעשות הכל בבת אחת - גם לכתוב, גם ללמד, גם להופיע, גם להפיק אירועים חברתיים וגם להיות המפעילה הראשית בקייטנה של אמא.
אז איך אתן ואתם עושות את זה? מה הטיפ שלכם בשבילי?
היום לקחתי איתי את הגדול לעבודה. אח"כ הוצאנו את הקטן מהגן. כמובן שלא הצלחתי להרדים אותו בבית אז בצעד נואש לקחתי את שניהם לשיטוט חסר מטרה בקניון. סליחה, היתה לו מטרה- להרדים בעגלה כמובן.
בתמונה: חיוך עייף בקניון וזאת שגונבת לנו את הפוקוס.


השיטוט בקניון השתלם. הילד נרדם ואחר כך היתה לנו חצי שעה של נחת בבית.
ואז הטירוף התחיל מחדש.
ופתאום הבנתי את מה שהצרפתים הבינו כבר טוב מאוד לפני. קיץ הוא לא זמן לטטריס של קוביות זמן. קיץ הוא זמן לוואקאנס.
לעצלות. ללאות. לחדשיים שלמים של מחיה בבית נופש על שפת אגם עם ערסל בגינה. בהם כל מה שנשאל את עצמינו זה מה אנחנו הולכים לבשל היום ואיזה יין נשתה עם ארוחת הערב.
ממש כמו באינסטגרם של Jeanne Damas




באוגוסט הזה אני כבר לא אצא לוואקאנס. אבל אולי אהיה קצת יותר באינסטגרם.
או במסעות הרדמה בקניון.

יום שלישי, 1 באוגוסט 2017

גוורטצ

אני יושבת עם חברות. הגוורטצ עלה לי לראש. ויש לי עוד 39 דקות לפרסם פוסט לפני היום הבא. המשימה הזאת לא פשוטה לי היום. לא פשוטה בכלל.