כן, זה נכון, מחר זה המומולדת והאתגר היה אמור להסתיים.
וכן, זה נכון, הפסקתי אותו כבר באמצע. לא כתבתי פוסט כל יום במשך 30 ימים רצופים.
אבל למרות ועל אף ובכל זאת. עדיין יש לי מסקנות, והרי הן לפניכם:
1. לא היה פשוט לכתוב פוסט כל יום. גם כשעשיתי את זה במשך שבועיים, היתה לזה השפעה אמיתית על מהלך החיים שלי. פעמים רבות היא היתה לטובה- בעיקר בתחילת האתגר, גיליתי את קסם הפרספקטיבה החיצונית, מה קורה כשאת לא נשאבת כל הזמן פנימה אלא מצליחה לראות את הדברים מנקודת על כוללת, קצת בריחוק מעצמך, כמו שבעצם אני עושה כשאני כותבת תסריט או סיפור.
אבל ההתחייבות להעלות משהו כל יום באיזשהו שלב גם העיקה, התחלתי לחשוב מהם המינונים שבאמת מתאימים לי. כמו בכל דבר בחיים, מינון נכון הוא סוד ההצלחה.
2. לא חשבתי הרבה לפני שהצבתי לעצמי את האתגר הזה. פשוט עשיתי החלטה וזרקתי את עצמי אחריה למים. אני נוטה לעשות את זה לא מעט בחיים הפרטיים שלי. משהו מרגיש לי נכון בבטן, אני כן חושבת עליו כמה ימים אבל לא יותר מדי ואז פשוט עושה אותו.
הדבר שהיה יותר אמיץ ומאתגר מבחינתי היא דווקא ההחלטה להפסיק באמצע. רוב, אם לא כל הזמן, כשאני מתחילה משהו אני עושה אותו עד הסוף. התחלתי ולכן אסיים ואני נשארת נאמנה לאורך כל הדרך.
להפסיק באמצע מבחינתי הוא מקום של חולשה, של הפסד. אמנם היה לחץ חיצוני אבל לאפשר לעצמי לא ללכת עם האתגר עד הסוף האמיתי שלו היה לי קשה. רוצה לכתוב משחרר, אבל אני לא בטוחה שזו המילה הנכונה. זה היה מקום של למידה. למידה חשובה לי.
3. ועכשיו, הגיל שלשמו התכנסנו.
הייתי אמורה עכשיו להסתכל אחורה על הפוסטים שכתבתי ולהגיד משהו חכם על מה זה להיות אישה בת 40.
מצטערת. אני עדיין לא חושבת שהבנתי את זה.
בסך הכל אלה החיים שלי. אוסף של רגעים. עם תיעוד עצמי, עם רגעים של מבחוץ ומבפנים. עם תקווה, התרגשות, חלומות, חשש, משברים, התגברות.
אז אני בת 40 מחר. ועוד שניה וחצי מתחילות קצת חגיגות.
כי החיים קצרים ומהירים מדי ושווה לנו לחגוג כל זמן שאנחנו יכולים איתם.
ולעטוף את עצמינו חזק באהובים שלנו. הם ירככו את הקצוות של הסלעים. הסלעים האלה שאנחנו לא מסכימות להפסיק לטפס עליהם, ולפעמים סוחבות חלקים מהם איתנו בכיסים.
וכן, זה נכון, הפסקתי אותו כבר באמצע. לא כתבתי פוסט כל יום במשך 30 ימים רצופים.
אבל למרות ועל אף ובכל זאת. עדיין יש לי מסקנות, והרי הן לפניכם:
1. לא היה פשוט לכתוב פוסט כל יום. גם כשעשיתי את זה במשך שבועיים, היתה לזה השפעה אמיתית על מהלך החיים שלי. פעמים רבות היא היתה לטובה- בעיקר בתחילת האתגר, גיליתי את קסם הפרספקטיבה החיצונית, מה קורה כשאת לא נשאבת כל הזמן פנימה אלא מצליחה לראות את הדברים מנקודת על כוללת, קצת בריחוק מעצמך, כמו שבעצם אני עושה כשאני כותבת תסריט או סיפור.
אבל ההתחייבות להעלות משהו כל יום באיזשהו שלב גם העיקה, התחלתי לחשוב מהם המינונים שבאמת מתאימים לי. כמו בכל דבר בחיים, מינון נכון הוא סוד ההצלחה.
2. לא חשבתי הרבה לפני שהצבתי לעצמי את האתגר הזה. פשוט עשיתי החלטה וזרקתי את עצמי אחריה למים. אני נוטה לעשות את זה לא מעט בחיים הפרטיים שלי. משהו מרגיש לי נכון בבטן, אני כן חושבת עליו כמה ימים אבל לא יותר מדי ואז פשוט עושה אותו.
הדבר שהיה יותר אמיץ ומאתגר מבחינתי היא דווקא ההחלטה להפסיק באמצע. רוב, אם לא כל הזמן, כשאני מתחילה משהו אני עושה אותו עד הסוף. התחלתי ולכן אסיים ואני נשארת נאמנה לאורך כל הדרך.
להפסיק באמצע מבחינתי הוא מקום של חולשה, של הפסד. אמנם היה לחץ חיצוני אבל לאפשר לעצמי לא ללכת עם האתגר עד הסוף האמיתי שלו היה לי קשה. רוצה לכתוב משחרר, אבל אני לא בטוחה שזו המילה הנכונה. זה היה מקום של למידה. למידה חשובה לי.
3. ועכשיו, הגיל שלשמו התכנסנו.
הייתי אמורה עכשיו להסתכל אחורה על הפוסטים שכתבתי ולהגיד משהו חכם על מה זה להיות אישה בת 40.
מצטערת. אני עדיין לא חושבת שהבנתי את זה.
בסך הכל אלה החיים שלי. אוסף של רגעים. עם תיעוד עצמי, עם רגעים של מבחוץ ומבפנים. עם תקווה, התרגשות, חלומות, חשש, משברים, התגברות.
אז אני בת 40 מחר. ועוד שניה וחצי מתחילות קצת חגיגות.
כי החיים קצרים ומהירים מדי ושווה לנו לחגוג כל זמן שאנחנו יכולים איתם.
ולעטוף את עצמינו חזק באהובים שלנו. הם ירככו את הקצוות של הסלעים. הסלעים האלה שאנחנו לא מסכימות להפסיק לטפס עליהם, ולפעמים סוחבות חלקים מהם איתנו בכיסים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה