בעצם, כל מה שאת צריכה בחופשה שלך, זה שמיים ורודים.
***
לא הייתי פה.
הקב"ט הראשי של המשפחה אסר עלי לכתוב בזמן החופשה המשפחתית שלנו בפייסבוק אז אתגר 30 הימים פסק ויצאתי לחופשה (כמעט) נטולת דיווחים (נו טוב, מי שממש רצה היה יכול לפגוש אותי באינסטגרם).
האמת היא שהצלחתי להתנתק. והצלחתי לקבל את כל מה שחופשה נכונה יכולה לתת לך: שמש-ים-בריכה, אוכל משובח, קצת פינוק, שיזוף קל (וכמה כתמי שמש חדשים, אנחנו בכל זאת בנות 40 עוד דקה וחצי), עיסוק בכאן ובעכשיו ומרווח מספיק להרהורי נפש.
לא אכחיש שבלוז סופו של החופש הגדול הגיע. לא אכחיש גם שהרהורי הנפש ממשיכים ומנסים להשתלב במציאות ובשגרה. אולי הם גם יצליחו לשנות אותה. אולי הם יקבלו התגלמות ממשית.
אולי אנחנו חייבים חופשה כדי לשזור את החוטים הקטנים של השינוי בחיים שלנו, אפילו אם אנחנו עדיין לא יודעים כרגע בדיוק מה הוא.
אולי אנחנו צריכים אותה כדי לחבר את החוטים האלו יחד.
כמה מילים על מורים שאנחנו פוגשים בדרך.
את לא תמיד יודעת מי עומד מולך, יכול להיות שהאדם הזה יהיה בעצם מורה שלך לרגע. גם כשאת נוסעת לחופש.
פגשתי בחופשה הזו שני מורים. האחד היה מורה ליוגה שהעביר שיעורים במלון בו התאכסנתי. מזמן לא עשיתי יוגה. השיעור היה נהדר, אין כמו להפעיל את הגוף והנשימה בזרימה מסונכרנת תחת שמיים כחולים באוויר הפתוח. המורה ביקש שנפסיק את המחשבות, שנפסיק לדאוג. אין סיבה באמת, הוא אמר, כי החיים, החיים דואגים לעצמם.
***
תזכרי את זה.
***
המורה השניה היתה ישראלית חמודה שעמדה לפני בתור לצ'ק אין בשדה בחזרה לארץ. אתם יודעים איך זה חברת תעופה ישראלית, תור מטורף, כולם נדחפים ומנסים לעקוף ואז משפחה של שבע נפשות עוקפת את כולם ומצטרפת לשני אנשים שחיכו מקדימה. הדם עולה לי מיד לראש. איפה אני ואיפה החופשה. איפה אני ואיפה היוגה.
החמודה שהיתה עם המשפחה שלה ראתה איך אני מתעצבנת ואמרה לי: עזבי, זה אצלם. זה שלהם.
***
תזכרי גם את זה.
***
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה