חיי בחופש הגדול

לא באתי להתלונן. 
אני אוהבת חופשים. כן, גם את החופשים של הילדים. לא צריך להיות בלחץ להספיק בבוקר, אפשר לקחת את הכל יותר באיזי, להרשות קצת יותר מסכים וממתקים כי עכשיו זה מותר, זה חופש, ולטאטא את רגשות האשמה מתחת למזגן.
אבל...(ידעתם שיבוא פה אבל), איך זה עובד כל האיזי הזה כשהילדים בחופש ואני, אהמ... לא בדיוק...? 
נכון, בתקופה הזאת אני עובדת פחות ולכן באמת לקחתי על עצמי להיות עם הילדים יותר. אבל פחות זה לא כלום ואז את מוצאת את עצמך מסדרת קוביות של זמן, ומנסה, שוב, לעשות הכל בבת אחת - גם לכתוב, גם ללמד, גם להופיע, גם להפיק אירועים חברתיים וגם להיות המפעילה הראשית בקייטנה של אמא.
אז איך אתן ואתם עושות את זה? מה הטיפ שלכם בשבילי?
היום לקחתי איתי את הגדול לעבודה. אח"כ הוצאנו את הקטן מהגן. כמובן שלא הצלחתי להרדים אותו בבית אז בצעד נואש לקחתי את שניהם לשיטוט חסר מטרה בקניון. סליחה, היתה לו מטרה- להרדים בעגלה כמובן.
בתמונה: חיוך עייף בקניון וזאת שגונבת לנו את הפוקוס.

השיטוט בקניון השתלם. הילד נרדם ואחר כך היתה לנו חצי שעה של נחת בבית.

ואז הטירוף התחיל מחדש.

ופתאום הבנתי את מה שהצרפתים הבינו כבר טוב מאוד לפני. קיץ הוא לא זמן לטטריס של קוביות זמן. קיץ הוא זמן לוואקאנס.

לעצלות. ללאות. לחדשיים שלמים של מחיה בבית נופש על שפת אגם עם ערסל בגינה. בהם כל מה שנשאל את עצמינו זה מה אנחנו הולכים לבשל היום ואיזה יין נשתה עם ארוחת הערב.

ממש כמו באינסטגרם של Jeanne Damas

באוגוסט הזה אני כבר לא אצא לוואקאנס. אבל אולי אהיה קצת יותר באינסטגרם.

או במסעות הרדמה בקניון.