ואם אני לא אכתוב היום פוסט?
הרי אף אחד לא ישים לב. גם ככה כבר הצפתי. גם ככה אין לי כח.
אני עייפה. אני בעומס. ולא בא לי לכתוב. לא בא לי לחשוף יותר. לא בא לי כלום. שום דבר.
ואם לא?
זה אומר שנכשלתי?
זה אומר שהצבתי לעצמי סתם משימה מטומטמת?
למה אני עושה את זה בכלל?
נו, אז גיל ארבעים. אפשר לחשוב באמת.
מחפשת ריגוש. מעמידה לעצמי אתגרים.
למי זה משנה בכלל? לי זה בסוף ישנה?
חיוביות. ולחיות את הרגע. ולהיות. פשוט. להיות.
איך אפשר לעשות את זה כשכל מה שאת רוצה זה לישון עד ליקיצה הכי טבעית שאפשר.
פוסט מספר שמונה. אחרי שבעה ימי כתיבה ופרסום ברצף. חשה את נקודת השבירה.
נותרו עוד כל כך הרבה ימים עד גיל ארבעים. בסוף אני אגלה שהמטרה של כל האתגר הזה היתה להצליח להאט את הזמן.
הרי אף אחד לא ישים לב. גם ככה כבר הצפתי. גם ככה אין לי כח.
אני עייפה. אני בעומס. ולא בא לי לכתוב. לא בא לי לחשוף יותר. לא בא לי כלום. שום דבר.
ואם לא?
זה אומר שנכשלתי?
זה אומר שהצבתי לעצמי סתם משימה מטומטמת?
למה אני עושה את זה בכלל?
נו, אז גיל ארבעים. אפשר לחשוב באמת.
מחפשת ריגוש. מעמידה לעצמי אתגרים.
למי זה משנה בכלל? לי זה בסוף ישנה?
חיוביות. ולחיות את הרגע. ולהיות. פשוט. להיות.
איך אפשר לעשות את זה כשכל מה שאת רוצה זה לישון עד ליקיצה הכי טבעית שאפשר.
פוסט מספר שמונה. אחרי שבעה ימי כתיבה ופרסום ברצף. חשה את נקודת השבירה.
נותרו עוד כל כך הרבה ימים עד גיל ארבעים. בסוף אני אגלה שהמטרה של כל האתגר הזה היתה להצליח להאט את הזמן.
***
בתמונה: חוזרת עייפה בלילה ובכל זאת מצלמת את עצמי בחדר המדרגות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה