לצאת מהכלים

היום קרה לי מקרה שלא חושבת שקרה לי אי פעם.
צרחו עלי בטירוף. ואז אני צרחתי בחזרה. אחר כך הפסקתי. אבל המשיכו לצרוח. ואז פשוט הלכתי משם.
יותר מהעובדה שבכלל דיברו אלי בצורה כזאת או שמצאתי את עצמי בריב שכזה עם מישהו, הפתיעה אותי העובדה שיצאתי ככה מהכלים. צרחתי ממש. אני יכולה לתלות את זה במחשבה שכנראה שזה מה שקורה כשמדובר בטובת הילד שלך.

***

אנחנו נושאות אותם בתוכינו תשעה חודשים. אנחנו יולדות אותם - עם אפידורל או אפילו בכריעה, אנחנו מפרקות ומרכיבות את עצמינו מחדש כדי להכיל אותם. הם חלק מאיתנו, הנשמה הטהורה שעברה דרך פעימות הלב שלנו.

אנחנו מגדלות אותם צמוד צמוד אלינו כמה שאנחנו יכולות, כמה שהמצב התעסוקתי או הנפשי שלנו מאפשר לנו.

ואז מגיע יום שבו אנחנו שמות אותם בגן. ואם אנחנו לא מהנשים שיכולות / רוצות / מסוגלות לגדל ילד בבית עד גיל שלוש, זה בדרך כלל יהיה גן פרטי.

אין שום פיקוח על גן פרטי. כל אחת יכולה לפתוח עסק ולקרוא לעצמה גננת. כל אישה עם עיניים טובות יכולה להפוך לסייעת, גם אם מעולם לא היה לה נסיון בטיפול בילדים. 

גננת זה מקצוע. זה לא מטפלת, זה לא בייביסיטר, גם אם אלו מרעיפות אהבה. זה אולי המקצוע הכי חשוב בעולם. לומדים אותו שלוש שנים, עושים בו סטאז' וצוברים בו נסיון. יש בלימודים וגם בנסיון האלו ערך. יש בהם כלים משמעותיים. יש בהם ערך אמיתי לטובתו והתפתחותו של הילד. זהו מקצוע. אמיתי. אין לזלזל בו. גננת היא לא רק כותרת למי שהחליט שהעסק הכי טוב בשבילו יהיה לפתוח גן.

בגיל שנה הגוזלים שלנו יוצאים אל העולם ואנחנו נותרות ללא פיקוח, ומקוות לטוב. מתי יגיע הרגע שמישהו ירים את הכפפה ויבין שככה אי אפשר להמשיך.

***

ובאמצע היום הקשה הזה, אני מקבלת הודעה קולית מהבן הגדול שלי שהלך היום עם אבא לעבודה. 

גרנו בלונדון כשהוא היה תינוק. חוויתי איתו דכאון אחרי לידה. הייתי איתו בבית כמעט באופן מלא עד גיל שלוש. 

"אמא, אני אוהב אותך".
וזהו.