כן, עשיתי חזרות. אבל עכשיו אני אמורה לשכוח אותן. הן כבר טבע שני בתוכי ועכשיו אני חיה. ברגע הזה, על הבמה.
הרבה זמן כבר לא חשבתי על "להיות ברגע" בהקשר המקצועי שלו. כי זה צמד מילים שכיח אך בואו נודה, גם קצת שחוק.
ובהקשר של החיים...נו, אנחנו מנסים. אבל איך נגיד את זה... נו, זה לא תמיד קורה. למען האמת, זה קורה לעיתים רחוקות. וכשזה כן קורה (לפחות לי) זה גם בגלל שהבאתי את ההחלטה הזאת "להיות עכשיו ברגע" אל השולחן. החלטתי באופן מודע שזה מה שאני עושה כי כבר כמעט שהשתגעתי מהעיוורון לפעולה העכשווית שלי (נגיד לשבת על השטיח ולקרוא בפעם הרביעית את "מעשה בחמישה בלונים"), וכבר נמאס לי לגמרי מההפלגה המחשבתית למחוזות העתיד או העבר. אז תהיי ברגע, לעזאזל, תקראי שוב על הבלון האדום של אלון ותשימי לב שהילד שלך מחייך. וברגע שאני מצליחה לעשות את זה, הו אז קורה הקסם, ויש לי עולם ומלואו.
אתמול עלה המופע הראשון של קבוצת המבוגרים שאני מלמדת. וכשאני אומרת מבוגרים אני מתכוונת לזה שהתלמיד המבוגר ביותר שלי הוא בן 92. ולפני שהם עלו לבמה, בשיא ההתרגשות הגדולה, אמרתי להם- "עכשיו תהיו ברגע ופשוט תהנו. בדיוק כמו שצריך לעשות בחיים."
ואז, אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע הזה- שחקנית, הבנתי למה למרות כל הקושי והתלאות והרגעים הבכלל לא פשוטים, אני חוזרת אליו, דבקה בו ולא עוזבת.
הוא נותן לי את זה לגמרי. בלי שאני צריכה בכלל להתאמץ. כשאני משחקת אני תמיד חיה עכשיו. את זה הרגע. ובשביל הרגע הזה זה שווה.
אז נפל לי גם אסימון מאשרר להחלטה נוספת לגבי מה שאני רוצה לעשות מעכשיו- לשחק הרבה, לשחק הרבה יותר.
בתמונות- זר פרחים עצום שאין לי אף כד שיתאים לו שקיבלתי אחרי ההופעה אתמול בערב, וכיבוד מפנק שירדנה הכינה לחזרה שלנו היום בבוקר.
פוסט שני. ערב שישי. שבת שלום.
