כשהייתי קטנה התחפשתי לוונדר וומן. הייתי ילדה שמנמנה עם משקפיים, והכי רציתי שיהיו לי כוחות על. אפילו הייתי מנסה לעוף. על אמת. כשאף אחד לא היה רואה, הייתי עומדת על כיסא בסלון, קופצת ומנענעת את הזרועות ואני יכולה להישבע בכל מה שתירצו שלכמה שניות הצלחתי. הצלחתי לרחף באוויר.
כשהייתי ילדה הצלחתי לעוף ואף אחד לא יוכל לשכנע אותי אחרת.
כשהייתי ילדה הצלחתי לעוף ואף אחד לא יוכל לשכנע אותי אחרת.
ילדה שמנמנה שמצליחה לעוף זה לא דבר של מה בכך.
השומן (עדיין) לא נעלם בקלות ורק אחרי המון בדיקות, נסיעות לבית חולים הדסה בירושלים וניתוח אחד, הצליחו להיעלם המשקפיים, אבל לעוף הצלחתי. בוודאות. אולי, זה מה שגרם לי להאמין בתוך תוכי כל השנים, שבכל זאת יש לי קצת כוחות על.
השומן (עדיין) לא נעלם בקלות ורק אחרי המון בדיקות, נסיעות לבית חולים הדסה בירושלים וניתוח אחד, הצליחו להיעלם המשקפיים, אבל לעוף הצלחתי. בוודאות. אולי, זה מה שגרם לי להאמין בתוך תוכי כל השנים, שבכל זאת יש לי קצת כוחות על.
עמוק בפנים כל אחת יודעת שהיא קצת גיבורה. ולכבוד יום וחודש האישה הבינלאומי (לקחו לנו את יום האם אבל לכבוד זה שאנחנו נשים נתנו לנו חודש!)
החלטתי לשתף אתכם בכמה דברים שאני אוהבת, ואומרת: ברוך שעשני אישה.
- פנקס ועט. בשביל כל הרעיונות שעולים לך בראש כשאת עושה משהו אחר. אני די בלאגניסטית, והראש שלי מתעופף לכל מיני כיוונים בו זמנית, וכיוון שיש עליו הרבה דברים (על הראש), רצוי שיהיה לי משהו לרשום בו את מה שאני חושבת. עד לאחרונה הסתובבתי עם הרבה פתקים (לא צילמתי איך נראה התיק שלי מבפנים) אבל החלטתי שפנקס זה דבר הרבה יותר מסודר - במיוחד עכשיו כשיש לי בלוג רציני!
- עבודת יצירה שאת עושה עם הילד שלך ובסופה הוא מקדיש אותה לך. אז מה אם נשברו לי כמה חרוזים בקצה. אין דבר יותר מרגש מלשמוע את הילד שלך אומר: "אמא, זה בשבילך". במיוחד כשיש לזה צורה של לב.
- משהו לשפתיים. אני מכורה לדברים שמרככים לי את השפתיים, צובעים אותם יפה, וזה קונה אותי לגמרי אם כתוב עליהם: Balm. אלו שני מוצרים שאני מאוד נהנית מהם כרגע.
- משהו מרשרש על היד. אני אוהבת צמידים, ונהנית לשמוע את הנקישות המצלצלות שלהם כשאני בתנועה. סוג של סימן לעצמי שהגעתי,כנראה. לא מזמן פגשתי מישהו שהכיר אותי בגיל עשרים והדבר הראשון שהוא ביקש לעשות היה לראות את פרקי היד שלי. כשראה שכמה צמידים מונחים עליהם הוא נרגע. לא זכרתי שגם בגיל עשרים אהבתי את זה.
- משהו טוב לקרוא. אלו שני ספרים מומלצים ביותר שנכתבו ע"י שתי נשים כמובן! האחת צרפתייה והשניה ישראלית. "שלום לך עצבות" של פרנסואז סגאן הוא כניסה סוחפת לחופשה צרפתית מענגת של נערה בת 17, ו"הקרקס הגדול של הרעיונות" של מיקי בן כנען כל כך מרתק, מלא דמיון ומרגש שאני יכולה בהחלט להכריז עליו כעל אחד הספרים הטובים שקראתי. אין מה לעשות, כתיבה נשית היא דה-בסט.
- הפוך חלש על סויה. רגע לעצמי. ככה אני אוהבת את זה וככה אני רוצה את זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה