כשהייתי נערה צעירה בהרצליה, היה לנו מנהג בחבר'ה להיפגש בלב העיר לפיצה. פיצה היתה הלב החברתי של לב העיר. מאז הימים ההם גדלנו, התבגרנו והרבה פיצות עברו מבלי שניתן בהן ביס (כי הלא אמרו לנו בלי סוף שצריך לשמור על המשקל), אבל כמו בחיים- כשחיים טוב- יודעים שכל דבר במידה, ומדי פעם, לא מזיק להכניס קצת גבינה נמתחת ובצק פריך לפה- וללב.
פיצה דון פרדו הזמינו אותנו לטעום ולכתוב לכם אם היה טעים (היה!), וזו היתה הזדמנות מעולה לערב פיצה משפחתי. אני תמיד אוהבת חגיגות ואם אפשר לצרף אליהן את המשפחה שלי זה טוב במיוחד. בכלל, נחמד היה לצאת מהשגרה ובמקום לאכול חביתה וסלט בבית לאכול ארוחת ערב בחוץ ובפיצה הרי יש כמעט את כל אבות המזון! (וגם כמה אימהות...)
אז היה טעים והיה נעים, גל, בעל המקום, הניף פיצות אל-על והיה גם חמוד במיוחד כשראה שמשולש פיצה נפל מהיד של נערה שרק קנתה אותו ומיד הציע להחליף ( איש טוב באמצע הדרך!), האפרוח טרף ומהמשפחתית הענקית שקיבלנו לא נשאר כמעט דבר...
פיצה דון פרדו, מאה אחוז גבינה, על לבנים, בן גוריון 13, הרצליה.
חזרתי, קצת, ללב העיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה