Pizza Night

כשהייתי נערה צעירה בהרצליה, היה לנו מנהג בחבר'ה להיפגש בלב העיר לפיצה. פיצה היתה הלב החברתי של לב העיר. מאז הימים ההם גדלנו, התבגרנו והרבה פיצות עברו מבלי שניתן בהן ביס (כי הלא אמרו לנו בלי סוף שצריך לשמור על המשקל), אבל כמו בחיים- כשחיים טוב- יודעים שכל דבר במידה, ומדי פעם, לא מזיק להכניס קצת גבינה נמתחת ובצק פריך לפה- וללב.

פיצה דון פרדו הזמינו אותנו לטעום ולכתוב לכם אם היה טעים (היה!), וזו היתה הזדמנות מעולה לערב פיצה משפחתי. אני תמיד אוהבת חגיגות ואם אפשר לצרף אליהן את המשפחה שלי זה טוב במיוחד. בכלל, נחמד היה לצאת מהשגרה ובמקום לאכול חביתה וסלט בבית לאכול ארוחת ערב בחוץ ובפיצה הרי יש כמעט את כל אבות המזון! (וגם כמה אימהות...)

אז היה טעים והיה נעים, גל, בעל המקום, הניף פיצות אל-על והיה גם חמוד במיוחד כשראה שמשולש פיצה נפל מהיד של נערה שרק קנתה אותו ומיד הציע להחליף ( איש טוב באמצע הדרך!), האפרוח טרף ומהמשפחתית הענקית שקיבלנו לא נשאר כמעט דבר...

פיצה דון פרדו, מאה אחוז גבינה, על לבנים, בן גוריון 13, הרצליה.

חזרתי, קצת, ללב העיר.

שבת מנוחה

שבת מנוחה. שבת רביצה. של קריאה בעיתונים. של עיניים נעצמות על הספה.

של כלום. של שום דבר. של הכל.

מתוך כתבה מאלפת על הלן סיקסו בעיתון הארץ בשבת הזו:

"כתבי! ששום דבר לא ימנע בעדך, ששום דבר לא יעצור אותך- לא גבר, לא מכונה קפיטליסטית מטומטמת שבתי ההוצאה לאור שלה הם שופטים-פוסקים ערמומיים ומתרפסים של כלכלה הפועלת נגדינו ומאחורי גבינו, גם לא את עצמך....

כתבי! והטקסט שלך, בחיפוש עצמו, יזהה את עצמו כיותר מבשר ודם, כבצק נילוש, עולה, מתמרד.

האישה חייבת לכתוב בעצמה- את עצמה. האישה צריכה לכתוב באמצעות גופה, להמציא את השפה הבלתי נלקחת שתנצץ את המחיצות, המעמדות, הרטוריקות, הסדרים והקודים, שתציף, תפרוץ, תתגברי על השיח המאופק הסופי...האישה צריכה להביא אל השפה את התשוקות, התחושות, המקצבים של הגוף. לכתוב בדיו לבנה- הלא היא הדיו של הגוף"